החלטה בתיק בש"א 216/06

1.       בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל 1397/98). המועד האחרון להגשת ערעור היה יום ה', 23.2.2006, והבקשה להארכת מועד הוגשה ביום ב', 27.2.2006, דהיינו איחור בן ארבעה ימים.  בפסק הדין נשוא הבקשה, קיבל בית הדין קמא את תביעתו של המשיב, והכיר באוטם שריר הלב בו לקה המשיב ביום 17.2.95 כתאונת עבודה.

2.      נימוקי הבקשה הם:

2.1.    בשל טעות משרדית, סבר המבקש כי המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 24.2.2006 (שהיה יום שישי), בעוד שבפועל המועד האחרון היה יום 23.2.2006.

2.2.   נוכח האיחור של 3 ימים בלבד, לא ייגרם כל נזק למבקש אם תתקבל הבקשה.

3.      המשיב התנגד לבקשה,  מנימוקים אלה:

3.1. מצבו הרפואי של המערער קשה מאד, וקבלת הבקשה תגרום לו עגמת נפש קשה.

3.2. לא צורף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בבקשה.

3.3. לבית הדין אין סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור, וזאת מאחר ושעה ומדובר  

      במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, לא חלה תקנה 125 לתקנות  

      סדר הדין בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שיירשמו.   לעניין זה הפנה המשיב

      לדב"ע לו/11 - 0 חיים בר אילן נ' המוסד, פד"ע ז' 340.

  3.4. מדובר בחוק סוציאלי, שמטרת להיטיב עם המבוטח.

  3.5. סיכויי הערעור קלושים.

4. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני קובעת כי דין הבקשה להתקבל, מנימוקים

    שיפורטו להלן.

5. בהתייחס לטענת המשיב בדבר העדר סמכות בית הדין להאריך את המועד להגשת

    ערעור: במקרה הנדון, מבוקשת הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין

   האזורי, ולא מבוקשת הארכת מועד על הבאת העניין לבית הדין, דהיינו בערעור על 

   החלטת המוסד. הפסיקה אותה הביא המשיב בתגובתו מתייחסת להארכת מועד להגשת  

  ערעור על החלטת המוסד, ולא להארכת מועד על פסק דין של בית דין אזורי בהליך שבין

  המוסד לבין מבוטח. לפיכך, נדחית טענת המשיב כי לא חלה במקרה הנדון תקנה 125   

  לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב -  1991.

6. בהתייחס לטענה כי לא הוגש תצהיר לתמיכה בבקשה: בהתאם לפסיקת בית דין זה,

    ההוראה בתקנות סדר הדין האזרחי המחייבת תמיכה בתצהיר בכל בקשה אינה חלה  

   בבית הדין לעבודה. לפיכך, אין חובה לצרף תצהיר לכל בקשה להארכת מועד להגשת  

   ערעור, והדבר תלוי בסוג הטענות המועלות בבקשה   (דב"ע מט/107 - 9 מדינת ישראל נ' 

   אלי מזרחי, פסק דין מיום 21.6.1989). במקרה הנדון, אין בהעדרו של תצהיר כדי להביא  

   לתוצאה של דחיית הבקשה.

7. בהתאם לתקנה 125 הנ"ל, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשת רשות